פסק-דין בתיק ע"פ 10212/03

השופט א' א' לוי:

מבוא

1.        בית המשפט המחוזי בבאר-שבע הרשיע את ניקולאי מטרוס (להלן: "ניקולאי") ומרק ברדלבסקי (להלן: "מרק"), הם המערערים בע"פ 10212/03, בעבירות של ניסיון למעשה סדום בנסיבות מחמירות, אינוס בנסיבות מחמירות, הדחה בחקירה ואיומים. השניים הורשעו עוד, והפעם עם איב גנדלמן, המערער בע"פ 3352/04 (להלן: "איב"), בעבירה של סחיטה באיומים אשר בוצעה, על פי הנטען, ביום 27.7.02.

           בעקבות הרשעתם של המערערים, גזר בית משפט קמא לניקולאי 11 שנות מאסר, ולמרק 10 שנות מאסר.           לאיב גזר בית המשפט 6 חודשי מאסר בהם ישא בעבודות שירות, וכן 8 חודשי מאסר על-תנאי.

           כל שלושת המערערים לא השלימו עם הרשעתם, ומכאן הערעורים שבפנינו.

האישום

2.        תמציתן של העובדות אשר שימשו בסיס להרשעת המערערים ניקולאי ומרק היא זו: בשנת 2002 פעל באילת מכון ליווי בבעלותו של אחד - ניקולאי יזיכין (להלן: "המתלונן"), ובו הועסקה בזנות אירנה יורינה (להלן: "המתלוננת"). לגרסת המשיבה, סחטו ניקולאי ומרק את המתלונן במשך מספר חודשים, כאשר נהגו לדרוש ולקבל ממנו סכומי כסף שונים, והוא אף נאלץ לשלוח יצאניות לדירתם ללא תמורה. באחד מימיו של חודש יולי 2002 התקשרו המערערים למכון בשעת בוקר מוקדמת, ודרשו מהפקיד שעבד שם, עבד דהר (המכונה "שיקגו"), כי ישלח יצאנית לדירתם. משנענו בסירוב, הם איימו על הפקיד כי יגיעו למכון ויפגעו בו אם לא ימלא אחר דרישתם. שיחה טלפונית נוספת התקיימה מאוחר יותר, והפעם ענתה להם המתלוננת, שגם מפיה הבינו כי דרישתם ליצאנית לא תתמלא. בעקבות כך הגיעו המערערים למכון, הורו למתלוננת להתפשט, ומשעשתה זאת ניסה ניקולאי לבצע בה מעשה סדום, ומרק אנס אותה. לגרסת המשיבה, בוצעו המעשים במתלוננת בניגוד להסכמתה, ומרק אף דרש ממנה באיומי אקדח כי תימנע מלספר לאיש על אשר אירע.

           באישום נוסף שיוחס למערערים כולם נטען, כי ביום 27.7.02 התייצבו השלושה במכון ודרשו מהמתלונן סכום של 2000 ש"ח, תוך שניקולאי מחזיק סכין בידו. בהמשך, שינו המערערים את דרישתם ל-2000 דולר, ואיימו לפגוע במתלונן ובבני משפחתו אם לא ייענה להם. בעקבות כך הודיע המתלונן למערערים כי הוא הולך להביא להם את הסכום שדרשו, אולם תחת זאת הוא שב עם אקדח, ממנו ירה ופצע את מרק.

3.        פסק-דינו של בית המשפט המחוזי

           במרכזן של ראיות המשיבה בכל הנוגע לאישום הראשון, עמדה עדותה של המתלוננת. היא מסרה כי הגיעה לישראל בסוף שנת 2001, ומיד החלה לעסוק בזנות. באשר לאירועים בהם עוסק האישום הראשון, היא העידה כי כבר משיחתם של המערערים עם "שיקגו" היה ברור לה כי מדובר במערערים, ושקיימת סכנה שהם יממשו את איומם ויגיעו למכון הליווי, כפי שקרה בפועל. לטענתה, הגיע מרק בלווית ניקולאי כשהוא מחזיק אקדח בידו, והשניים אילצו אותה, בכוח ואיומים להתפשט, וכפו עליה את עצמם בזה אחר זה.

           המערערים התגוננו במהלך משפטם בטענה כי לא ביצעו דבר ממה שייחסה להם המתלוננת. יתרה מכך, הם הפנו לעובדה שהמתלוננת הגישה את תלונתה רק ימים אחדים לאחר שלטענתה נאנסה, וגם אז היא התקשתה לזכור במדויק את המועד בו בוצעו העבירות בגופה. המערערים העלו סברה ולפיה לתלונתה המאוחרת של המתלוננת יש קשר הדוק לאירוע שהתרחש ביום 27.7.02, לאמור, היא ביקשה להקל בגרסתה בדבר האונס על מצבו של המתלונן אשר, כאמור, ירה מאקדחו ופצע את מרק.

           התרשמותו של בית המשפט המחוזי מהמתלוננת היתה שונה. הוא קבע כי היא הותירה רושם מהימן, ודחה את הטענה לפיה אלתרה את גרסתה. מבית המשפט לא נעלמה העובדה כי המתלוננת כבשה את עדותה במשך מספר ימים, אולם הוא הוסיף וקבע, כי מחדלה נבע משניים: מפחדה מתגובת המערערים, מחד, והחשש כי אם תפנה לרשויות החוק היא תגורש מישראל, עקב מעמדה כשוהה בלתי חוקית בישראל. מאידך, באשר לטענה כי המתלוננת מסרה את הודעתה במשטרה רק כדי לתמוך במתלונן בעקבות ההליכים שנפתחו נגדו בגין הירי לעבר מרק, גם אותה דחה בית המשפט לנוכח העובדה שהמתלוננת לא הפלילה את איב בעבירות המין, אף שהיה מעורב בסחיטת המתלונן. לעדותה של המתלוננת מצא בית המשפט תימוכין בגרסה שנרשמה מפיו של "שיקגו" בחקירתו, ואותה העדיף בית המשפט על פני עדותו של עד זה בבית המשפט. מנגד, נקבע כי המערערים הותירו רושם שלילי, ומכאן נבעה ההחלטה להכריע את הכף באישום הראשון לחובתם.

           באשר לאישום השני, חרף החשש כי המתלונן, עקב כתב האישום שהוגש נגדו בגין הירי לעבר מרק, יהיה נוטה להפליל את המערערים גם במה שלא חטאו, מצא בית המשפט כי גרסתו ראויה לאמון. ממצא זה התבסס על כך שלעדותו של המתלונן נמצאו ראיות חיזוק, והכוונה לעדים ששוחחו עם המתלונן בטלפון, בעוד המפגש עם המערערים, במהלכו בוצעו עבירות הסחיטה של אותו יום, מתקיים במכון.

4.        המערערים טענו באמצעות בא-כוחם המלומד, עו"ד י' אביטל, כי החלטתו של בית משפט קמא לבסס את הרשעתם על עדותם של המתלוננת והמתלונן, שמהימנותם מפוקפקת ולהם מניע לבדות גרסה כוזבת מליבם, היתה החלטה שגויה. להשקפת בא-כוח המערערים, אף שמדובר בממצאים שבעובדה המתבססים על התרשמותה של הערכאה הדיונית ממהימנות העדים שהופיעו בפניה, התערבותה של ערכאת הערעור בהכרעת-הדין של שולחיו מותרת ואף מתחייבת לשם עשיית הצדק.

           מנגד, טוענת המשיבה, כי בהרשעת המערערים לא נפל פגם, באשר היא אינה מושתתת רק על עדותם של הנוגעים בדבר, אלא על ראיות נוספות, ואף על דברים שנרשמו מפיהם של המערערים עצמם. אקדים ואומר, שלא מצאתי כי בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי נפלו פגם או שגגה, ועל כן אציע לדחות את הערעורים. להלן אפרט את נימוקי לכך.

5.        בחרתי להתחיל את הדיון דווקא באישום השני, הואיל ולהשקפתי יש בו כדי לתת תמונה נכונה על טיב היחסים בין המערערים מצד אחד, למתלוננים, מצד שני.

           בעת שנחקר במשטרה מסר מרק (ראו ת/6), כי הגיע עם חבריו למכון הליווי כדי לגבות חוב בסכום של 2000 ש"ח שחב המתלונן לניקולאי. מרק טען, שמקור החוב הוא במשקפיים כלשהם שהמתלונן לא החזיר לניקולאי. גרסה זו, מטבע הדברים, מעוררת תהיות, הואיל ואין מחלוקת כי בעת שהמתלונן יצא מהמכון כדי להביא את אקדחו, היה מונח הסכום של 2000 ש"ח על השולחן, ועל כן יכול היה מרק ליטול אותו ובכך להביא לקיצה את "פרשת החוב" הנטען. ברם, הוא לא נהג כך, ועל כן הגיוני הוא ממצאו של בית המשפט המחוזי, לפיו הוסיפו המערערים להמתין במקום מאחר והאמינו כי יציאת המתלונן מהמכון נועדה למלא אחר דרישתם לקבלת הסכום של 2000 דולר. יתרה מכך, מפיו של מרק למדו החוקרים שהמערערים נהגו לקיים יחסי מין עם הנשים שנשלחו לדירתם מאותו מכון, והכול ללא תשלום תמורה, למעט מה שהוא הגדיר כ"עזרה" במקרים מסוימים בהם נדרש המתלונן להתמודד עם פורקי עול אחרים.

           הנה כי כן, שוב אין מחלוקת כי המפגש ביום 27.7.02 נועד כדי לגבות כסף מהמתלונן, והשאלה נסבה רק סביב מהותו של תשלום זה, ואם מקורו בדין או בסחיטה. וכמו מאליה עולה השאלה, אם יתכן שהמתלונן בחר לנקוט בצעד כה קיצוני של ירי מנשק חם לעבר אחד מבני-שיחו, רק משום שנתבקש לפרוע חוב תמים עבור "משקפיים". בית המשפט המחוזי לא נתן אמון בגרסה זו, ולא רק משום חוסר ההיגיון שבה, אלא בעיקר מן הטעם הפשוט שגרסת המתלונן נתמכת בעדותם של שניים אחרים - ליאור ממן ומשה סרוסי. הראשון הועסק כנהג במכון, ועל פי קריאתו הטלפונית של המתלונן שהתקבלה בשעת בוקר מוקדמת (04.30 - 05.30), הוא הגיע למכון, שם הבחין במערערים, ומסר למתלונן את מבוקשו - סכום של 5000 ש"ח במזומן. המערער הניח על השולחן 2000 ש"ח, אולם אז דרשו המערערים 2000 דולר. בעקבות כך עזב המתלונן את המקום באמתלא שהוא הולך להביא את הסכום שנדרש ממנו.

           מפיו של סרוסי למד בית המשפט כי המתלונן התקשר גם אליו, והעד הבין כי בן-שיחו נמצא במצוקה. על כן הוא שאלו באותה שיחת טלפון אם להזעיק את המשטרה, והמתלונן השיב בחיוב. בדיעבד, התברר כי סרוסי נהג כך, ומשטרה אף הגיעה למכון (ראו הודעתו של עבד דהר ת/12, בעמוד 3).